מועדים התשע"ט - עץ התמר 
28 באוגוסט 2018

מועדים התשע"ט – עץ התמר
עץ התמר היה בימי קדם אחד המשאבים החיוניים לקיומם של
 תושבי ארץ ישראל, והפך לסמל של ברכה ושגשוג. היהודים ראו
 בתמר עץ מושלם, ואיחלו לעצמם כי תתקיים בהם הברכה
 "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהלים צב, יג).
המדרש מבקש להסביר את היחס המועדף שלו זכה התמר,
ומפרט את תכונותיו הטובות של העץ:
"מה תמרה זו – אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה
ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה,
שפעת קורות להקרות בהם את הבית – כך הם ישראל אין בהם פסולת"
(בראשית רבה מא, א). שלושה מבין התוצרים המוזכרים במדרש –
אלו הקושרים את התמר אל חג הסוכות – מופיעים בבולי הסדרה,
ושלושת התוצרים האחרים שולבו בשבלים.

לולב ותמר

ביום הראשון של חג הסוכות נצטוו בני ישראל במצוות ארבעת המינים:
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת 
עַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג, מ). המסורת זיהתה חד-משמעית את המונח
"כפות תמרים" עם הלולב הצומח בראש התמר, ועליו מברכים בעת קיום
מצוות ארבעת המינים "על נטילת לולב". בתלמוד (סוכה לז, ב)
מבואר כי הברכה היא דווקא על הלולב, משום שהוא המין הגבוה
והבולט מבין הארבעה.
המדרש (ויקרא רבה ל, יב) ממשיל את ארבעת המינים לקבוצות
שונות בעם ישראל, ומציין לגבי הלולב כי "יש בו טעם ואין בו ריח".
"הטעם" מתייחס, כמובן, לטעמם המתוק של פירות התמר, שאותם ניתן 
לאכול כפי שהם או להפיק מהם שלל מוצרים נלווים. מקובל לזהות את
הדבש המופיע ברשימת שבעת המינים המופיעים במקרא (דברים ח, ז-ח)
עם הדבש המופק מפירות התמר.

כפות תמר וסיבים

במקורות היהדות יש שמות שונים לעלי התמר, דוגמת "כפות תמרים" (ויקרא כג, מ),
"עלי תמרים" (נחמיה ח, טו) ו-"חריות" (בראשית רבה מא, א).
המדרש מדגיש את השימוש בעלי התמר כסכך לסוכות, שבהן נצטוו בני ישראל 
לשבת במהלך ימי חג הסוכות.
בבסיס העלה מצמיח עץ התמר סיבים חזקים, שבהם נהגו לקלוע חבלים.
מחבלים אלו היה ניתן להכין חפצים שונים דוגמת סלים או מחצלות.
בתלמוד (יבמות קב, ב) מוזכר "סנדל של סיב", ובהתאם לכך שולב
בשובל הבול סנדל עשוי סיבי דקל משלהי ימי בית שני, אשר התגלה
בחפירות הארכאולוגיות שנערכו במערות מדבר יהודה.

קורות וסנסינים

גזעים כרותים של עץ התמר סיפקו בעבר חומר מתאים לבניית בתים וסוכות.
הגזעים השלמים שימשו כעמודים, והקורות המעובדות היו התשתית לקירוי המבנה.
את הסנסינים – השרביטים הדקים שעליהם צומחים פירות התמר – נהגו לקלוע
שתי-וערב וליצור מהם כברות (מסננות) למיון גרגירי תבואה.
הכברה שבשובל היא מן התקופה הישראלית (המאה ה-8 לפנה"ס),
והיא התגלתה בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר כונתילת עג'רוד שבסיני.